פתרון לסוגיות נשיאת מזבח העולה במדבר 

פתרון לסוגית נשיאת מזבח העולה:

מזבח העולה היה הכלי הגדול והכבד ביותר מבין כל כלי המשכן, משום שמידותיו נפסקו כדעת ר' יוסי (זבחים נט.), כנ"ל. כלומר, המידות החיצוניות של המזבח (מעל היסוד) היו: אורכו - 5 אמה, רוחבו - 5 אמה (שמות, כ"ז, א'), וגובהו - 10 אמה (כולל היסוד וגובה קרנות המזבח). בנוסף לכך, צורת המזבח לפי דעת ר' יוסי מלמדת, כי מיקומם של תחתית הבדים היה מעל האמה החמישית (כשנים וחצי מטר מתחתית היסוד, כאשר גובה אדם ממוצע ע"פ הגמ' הוא כמטר וחצי), לפיכך נשאלת השאלה: האם כתפי הלוים היו בגובה של מעל לשלושה מטר?. כמו כן, מימדי המזבח לפי דעת ר' יוסי, יוצרים את משקלו הרב של המזבח, לפיכך נשאלת השאלה: האם הלוים היו יכולים לשאת את 4880 ק"ג (כנלענ"ד) של משקל המזבח וכליו, בעזרת שתי מוטות?. השאלה מתחדדת במיוחד, לנוכח העובדה שנשיאת המזבח ע"י הלוים אינו נכלל במסגרת ההגזמות המצויינות בגמ' (תמיד, כט.), והוא אף לא נמנה כאחד "מעשרה נסים שנעשו במקדש"(יומא, כא.), ואף חז"ל ופרשני המקרא הראשונים והאחרונים, לא ראו את הצורך להבהיר את ענין נשיאת כובדו של מזבח העולה, וכן הרמב"ם פסק (בית הבחירה, פ"א, א): "וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה". לפיכך למרות שניתן לומר כי השאלות הנ"ל הם בבחינת "מאי דהוה הוה" (יומא, כט.), אך "תורה היא, וללמוד אני צריך" (ברכות, סב.), "ודעתי קצרה" (שו"ע, יו"ד, סי' רמו, י).וכן "א"ר סימון: שבטו של יששכר, אמר להם: המשכן הזה שאתם עושים פורח הוא באויר?, עשו לו עגלות כדי שיהא נטען בהם" (מד"ר, שיה"ש, , פר' ו, ב). כלומר, אף לנשיאת מזבח העולה היה פתרון מעשי.

וכן מצאנו כי מיקומם של תחתית הבדים מעל האמה החמישית, ואפשרויות נשיאת המזבח על כתפי הלויים נדון בגמ' (שבת, צב.). סוגית הגמ' (שם) מציעה שתי פתרונות, הפתרון הראשון הוא: "מכאן אתה למד: גובהן של לויים עשר אמות" (כחמשה מטר). כלומר, גובה כתפי הלויים מן הארץ היה שני שליש מגובהם, דהיינו, כשש אמות וארבעה טפחים, לפיכך המזבח נישא בגובה של למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע. והפתרון השני הוא: כי גובהם של הלויים היה שבע אמות (כשלשה וחצי מטר), וכן הרש"י פירש: "ואיבעית אימא', לא גביהי לוים, ולאו ממזבח גמרינן, דשמא לוים לא גביהי אלא שבע אמות, ואין משאן דמזבח גבוה מן הארץ אלא שנים או שלשה טפחים, ומארון גמר לה ר' אלעזר" (רש"י- שבת, צב.). כלומר, לפי הפתרון השני גובה כתפי הלויים מן הארץ היה כחמש אמות וחצי, לפיכך המזבח נישא בגובה של למעלה משני טפחים וחצי מן הקרקע. וכן "פנים יפות" כתב, כי מקצת מן הלויים היו גבוהי קומה, והם היו "נושאים את המזבח, אבל שאר הלויים היו כשאר בני אדם, והם נשאו את הארון ושאר הכלים". וכן לדעת "מקדש אהרן" (אשר לפי תיאורו המזבח כבד ביותר), חלק מן הלוים שהיו בגובה עשר אמות כקומתו של משה, הם נשאו את המזבח וכליו על כתפיהם.

נלענ"ד לומר, כי "אפילו אין גובהן של לוים אלא שלש אמות כמונו" (רש"י- שבת, צב.), בכל זאת הלויים יכלו לשאת את מזבח העולה על כתפיהם, משום שמזבח העולה הורכב משתי תיבות חלולות: תיבה אחת היתה בגובה של 3 אמות (החלק העליון של המזבח), והתיבה השניה היתה בגובה של 7 אמות (החלק התחתון של המזבח). בזמן החניה התיבה העליונה הונחה ע"ג התיבה התחתונה, כשהיסוד למטה. ובזמן המסעות הכהנים הפכו את התיבה התחתונה, כשהיסוד היה כלפי מעלה, ולאחר מכן הם הניחו מעל התיבה התחתונה (ההפוכה) את התיבה העליונה, כאשר מקום המערכה נותר להיות מופנה כלפי מעלה. בצורה זו הלויים יכלו לשאת את המזבח על כתפיהם בגובה של שלוש אמות מן הקרקע, כפי שהם נשאו את הארון, השולחן, ומזבח הזהב, משום שבדרך זו גובה תחתית המזבח היה בגובה של כעשרה טפחים מן הקרקע כנ"ל. לצורך המחשה ובאור יתר של המתואר לעיל כנלענ"ד, עיין בשירטוט מס' חש-8.

לשאלת האפשרות של הלוים לשאת את 4880 ק"ג של משקל המזבח וכליו, בעזרת שתי מוטות על כתפיהם, ללא עזרת נס. נלענ"ד להשיב כי מפאת משקלו הרב של מזבח העולה, המזבח נישא על כתפי שמונה לוים, כפי שנאמר בענין נשיאת המרגלים את האשכול ענבים (במשקל של 6828 ק"ג): "וישאהו במוט בשנים" (במדבר, י"ג, כ"ג), ומובא בגמ': "דטעונא דמדלי איניש לכתפיה - תילתא דטעוניה הוי" (סוטה, לה.). ורש"י פירש: "דמדלי איניש אכתפיה' - שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו. 'תילתא דטעוניה הוא' - אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר, נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק"ך סאין. 'ומכאן אתה מחשב' - כמה היה באשכול שנשאוהו שמנה אנשים, והיו מסייעין זה את זה כשמרימין אותו על כתיפן"(רש"י- סוטה, לה.). כלומר, ע"פ דברי הגמ' והרש"י הנ"ל, בתקופת המקרא היה בכוחו של אדם אחד להרים לבדו, משקל של ארבעים סאה, דהיינו, 284.5 ק"ג בלבד. אולם עם סיוע הדדי בעזרת מוטות, היה בכוחו של אדם אחד בתקופת המקרא, להרים לבדו משקל של ק"ך סאין מים, אשר אפילו ע"פ מידת האמה של הרמב"ם (45.6 ס"מ), הם משקל של: 853.5 ק"ג. לפיכך שמונה לוים יכלו לשאת על כתפיהם בעזרת מוטות 6828 ק"ג, דהיינו, שמונה לוים יכלו לשאת על כתפיהם גם את המזבח וכליו במשקל 4880 ק"ג, למרות משקלם הרב, וכן נאמר: "וקוי ה' יחליפו כח"(ישעיה, מ', ל"א).לצורך הבהרת יתר של הנ"ל, עיין בחישוב נשיאת הארון ע"פ רש"י בשירטוט מס' מד-5.

וכן מצאנו כי הקרבנות של מיני נפש חיה היו באים מן הבקר, ומן הכבשים, ומן העזים ומן היונים, זכרים ונקבות, דהיינו, משמונה סוגים. וכן מובא במדרש: "מזבח כנגד כל הבהמות" (ילק"ש, פקודי, רמז תיט). לפיכך, אף המזבח נישא ע"ג שמונה לוים, בניגוד לארון העדות אשר רק לגביו נאמר: "ומנא לן דבארבעה הוו דרו להו?, דכתיב (במדבר, י', כ"א): "ונסעו הקהתים" - תרי, "נשאי המקדש" - נמי תרי" (מנחות, צח:), ורבינו בחיי (פר' תרומה) כתב כי ארבעת נושאי הארון הם כנגד ארבעת החיות נושאי כסא הכבוד. נמצאנו למדים מציווי התורה על נשיאת המזבח וכליו על כתפי הלוים, כי הדבר ניתן היה לביצוע, משום שהתורה אינה מצוה על האדם מישראל מצוה שאין הוא יכול לבצעה, "שנאמר:  'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם' (ויקרא, י"ח, ה'), ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, שבת, פ"ב, ג), וכן כתב ר"ע מברטנורא (חגיגה, פ"ג, ה): "שאין גוזרים גזירה על הצבור שאין יכולין לעמוד בה".

ואי לאו דמסתפינא מחברייא, הוה אמינא: כי למזבח העולה היו ארבעה בדים, שני בדים היו קבועים (בגובה חמש אמות) על המכבר, בכדי לשאת את החלק התחתון של המזבח (במשקל 3427 ק"ג, לעומת משקל הארון 3043 ק"ג), שנאמר: "ועשית על הרשת ארבע טבעת נחשת על ארבע קצותיו" (שמות, כ"ז, ד'). ועוד ארבעה טבעות ושני בדים היו רק לצורך נשיאת החלק העליון של המזבח (במשקל 1380 ק"ג) בשעת המסעות, שנאמר: "והובא את בדיו בטבעת", וכן נאמר (שמות, ל"ה, ט"ז): "את מזבח העלה ואת מכבר הנחשת אשר לו (דהיינו, כולל הבדים הקבועים במכבר) את בדיו (דהיינו, הבדים העליונים לנשיאת המזבח)". וכן מובא בתוספות (יומא, עב., ד"ה כתיב בטבעות): "ולהכי מייתי נמי קרא ד'והובא' דכתב במזבח, לגלויי א'והבאת' דארון, כי היכי ד'והובא' דמזבח לא היו הבדים קבועין, דהא לא כתב התם לא יסורו ממנו, הכי נמי 'והבאת' דארון לא היו ממש קבועין לגמרי.... י"ל דלא חשיב אלא אותם ד' טבעות שהבדים קבועין בהן, אבל אותם שלא היו הבדים קבועין בהן ולא נעשו אלא לצורך שעת המסעות, לא קא חשיב. תדע דלא קא חשיב התם (בברייתא דמלאכת המשכן) טבעות של שלחן ושל מזבח הנחשת והזהב וצריך עיון". וכן מצאנו כי לדעתם של ה"אבן עזרא", הרמב"ן, רבינו בחיי, האברבנאל, וכו', היו לארון העדות שמונה טבעות (עיין לעיל). וכן הנצי"ב כתב (העמק דבר, שמות, כ"ה, י"ד), כי השולחן נישא ע"י שמונה לוים בארבעה מוטות.

כמו כן, ניתן לומר כי מפאת משקלו הרב של מזבח העולה, המזבח נישא על כתפי שמונה לוים, בארבעה מוטות נשיאה, כפי שנאמר בענין נשיאת המרגלים את האשכול ענבים (במשקל של 20484 ק"ג): "וישאהו במוט בשנים" (במדבר, י"ג, כ"ג), ומובא בגמ': "אמר רבי יצחק: טורטני וטורטני דטורטני", ורש"י פירש: "משאוי ומשאוי תחת משאוי, שהתחתונים מסייעין את העליונים, ובכל אחד היו שני מוטות. כיצד?, שני מוטות הולכין זה אצל זה וארבעה נושאין אותם, ושני מוטות אחרים וארבעה בני אדם נושאין אותם והם באלכסון, מתחת שנים העליונים, מוט אחד לראש האחד, ומוט אחד לראש השני, והולכין באלכסון" (רש"י- סוטה, לה.). כלומר, שני המוטות האלכסוניים היו באורך שבע וחצי אמה, והם הונחו בתחתית המזבח באלכסון ממרכז תחתית דופן אחת עד למרכז תחתית הדופן השניה.

בנוסף לכך ניתן לומר בדוחק (בהתעלם מלחצי העפר על הדפנות, ומהעומס השימושי בגג המזבח), כי החלק העליון של המזבח היה מורכב מדפנות בעובי טפח, ומסביבם היה ציפוי נחושת בעובי 1 מ"מ, לפיכך משקל החלק העליון עם הציפוי היה: 999 ק"ג בלבד. החלק התחתון של המזבח היה מורכב מדפנות בעובי חצי טפח (כמו הארון), ומסביבם היה ציפוי נחושת בעובי 1 מ"מ, לפיכך משקל החלק התחתון עם הציפוי היה: 1675 ק"ג בלבד. בתוספת יתר הציפויים והכלים בסך 320.3 ק"ג, יוצא כי ס"ה משקל המזבח על כתפי הכהנים היה: 2994 ק"ג, דהיינו, פחות ממשקלו של הארון (משקל הארון 3043 ק"ג).

פתרון לסוגית נשיאת כלי מזבח העולה:

נשיאתו של מזבח העולה יחד עם כליו בעת מסעות בני ישראל במדבר, הוטלה על בני קהת הלוים, אשר הם נשאו אותם על כתפיהם, כשהם מכוסים בשני כיסויים, שנאמר: "ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן: ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו עליו בהם את המחתת את המזלגת ואת היעים ואת המזרקת כל כלי המזבח ופרשו עליו כסוי עור תחש ושמו בדיו" (במדבר, ד', י"ג-י"ד). כלומר, פרט למשקל הרב של מזבח העולה וכליו, היה על הלויים לשאת גם את אש התמיד על המזבח. וכן מובא במדרש (מד"ר, במדבר, פרשה ד, יז): "מזבח הנחשת שהיה עומד בחצר, היו מסירין את הדשן מעליו, והיו פורשים עליו בגד ארגמן להבדיל בינו ובין כליו הנתונין עליו, הדא הוא דכתיב: 'ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן' (במדבר, ד', י"ג). מזבח העולה לפי שלא היה בפנים לא היו מכסין אותו בתכלת אלא בארגמן, למה בארגמן?, שהוא היה אורג את ישראל מן החטא, שעליו היו מקריבין תמידין בכל יום וחטאות ואשמות ועולות ושלמים. ואחר שהיו מכסין אותו, נותנין עליו כליו, שנאמר: 'ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו, וגו'. תנו: 'אש תמיד' (ויקרא, ו', ו'), אף בשבת אף בטומאה, 'לא תכבה" (ויקרא, ו', ו'), אף במסעות, מה היו עושין לה?, כופין עליה פסכתר, דברי ר' יהודה. ור' שמעון אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה, שנאמר: 'ודשנו את המזבח'. על דעתיה דר' יהודה ניחא, שלכך לא הזכיר פסכתר עם כלי המזבח במסעות, שנאמר: 'את המחתת את המזלגת ואת היעים ואת המזרקת', ואינו מזכיר סירות, למה?, שעל גבי האש היו כופין אותה. על דעתיה דר"ש 'כל כלי המזבח', לרבות את הסירות. על דעתיה דר"ש 'ודשנו את המזבח' ניחא, על דעתיה דר' יהודה היו מדשנין אותו, והיו מניחין שם אש וחוזרין וכופין עליו פסכתר כדי שלא תכבה. ואע"פ שהיה הפרש בין כלים הנתנין בפנים לכלים העומדים בחוץ לענין בגד תכלת, אבל לענין עור תחש אלו ואלו שוין, שנאמר: 'ופרשו עליו כסוי עור תחש ושמו בדיו" (במדבר, ד', י"ד).

כלומר, לדעת ר' יהודה, האש והפסכתר היו בחלל המזבח, ומעליהם היה כיסוי בד הארגמן. לדעת ר' שמעון, האש והפסכתר היו בחלל המזבח, ומעל הכיסוי בד הארגמן. הרש"י כתב כדעת ר' יהודה: "ופרשו עליו בגד ארגמן', ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת" (רש"י-במדבר, ד', י"ג). אולם התנאים והרש"י לא כתבו כיצד האש והפסכתר היו עומדים בחלל המזבח, או מעל כיסוי בד הארגמן?, הרי המזבח נותר "נבוב לחת" (שמות, כ"ז, ח'), לאחר הסרת האדמה מתוכו בזמן המסעות?. וכן מצאנו כי חז"ל נחלקו בפירוש המילים: "מזבח אדמה", לדעת רבי ישמעאל המזבח היה חלול "מחובר באדמה", לדעת רבי נתן המזבח היה "חלול באדמה", "מזבח של שילה של נחושת היה, חלול ומלא אבנים" (זבחים, סא:), "איסי בן עקיבא אומר: מזבח נחשת מלא אדמה תעשה לי" (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פר'י"א, וילק"ש, יתרו, רמז שג). הרש"י פירש: "מזבח אדמה', מחובר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כפים. דבר אחר: שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן" (רש"י- שמות, כ'-כ', שם, כ"ז-ה'). בהמשך הרש"י קבע כי "מזבח אדמה הוא מזבח הנחשת, שהיו ממלאין חללו אדמה במקום חנייתן" (רש"י- שמות, כ"ז, ה'), וכן הרש"י כתב: "מזבח העולה לא היה לו גג" (רש"י- שמות, ל', ג'). כלומר, לכ"ע מזבח הנחושת נותר חלול בזמן המסעות.   

לפיכך נלענ"ד כי נשיאת כלי מזבח העולה, נעשה כמפורט לעיל בסעיף ט, בענין נשיאתם של מזבח העולה וכליו. כמו כן, לצורך המחשה ובאור יתר של המתואר לעיל כנלענ"ד, עיין בשירטוטים  מס' חש-7, ומס' חש-8.

פתרון לסוגית נשיאת מזבח העולה והכבש ע"פ אבי אב"י זצ"ל:

אבי אב"י (אשר בן יוסף חגבי זצ"ל) המקובל בסתר עליון לימדני, כי ע"פ מסורת מקובלי תימן, "ואיבעית אימא (תהלים, כ"ה, י"ד): "סוד ה' ליראיו" (סוטה, ד:), המזבח הורכב משלשה חלקים: חלק עליון, חלק תחתון וכבש, כנ"ל. אולם מפאת מימדיו (לדעת ר' יוסי) ומשקלו של החלק התחתון של המזבח (במשקל 3427 ק"ג), לא נעשו בחלק התחתון דפנות עץ ואף לא ציפוי פנימי מנחושת, אלא בכל מקום אשר בו הניחו את המזבח במסעות המדבר, היו בונים במקום הנחת המזבח מבנה, במידות של חמש אמות על חמש אמות ובגובה שבע אמות. וכן נאמר: "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון" (דבה"י-א, כ"א, כ"ט), ורש"י פירש: "ומזבח העולה' - של משה עדיין בעת ההיא בבמה אשר בגבעון", והרד"ק כתב: "בבמה בגבעון' - כל הבית שהיה שם המשכן והמזבח נקרא במה, לפי שהיתה שם הבמה והוא המזבח", וכן כתב "מצודת דוד": "בבמה' - הבית שעמד בה המשכן והמזבח נקראה במה, ע"ש הבמה שעמד בה והיא המזבח". וכן מובא במדרש (ילק"ש, שמואל-ב, רמז קמב): "אהל מועד שעשה משה במדבר, ומזבח הנחשת שעשה בצלאל בן חור, ואש שירדה מן השמים בימי משה, שם בבמה אשר בגבעון, שנאמר: 'ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון" (דבה"י-א, ט"ז, ל"ט). כלומר, לצורך הגבהת החלק העליון של המזבח, הכינו במה פנימית "שעמד בה המזבח". המבנה הפנימי (הבמה) הוקם מארבע דפנות של קירות מאבנים מקומיות, וביניהם הניחו מילוי חול מהודק, ומסביבו בצד החיצוני של דפנות המזבח מאבן, חיברו את ארבעת דפנות הציפוי החיצוני מנחושת של החלק התחתון, ומעליהם הניחו את החלק העליון של המזבח. כלומר, כאשר עם ישראל נסע, הם הניחו מאחוריהם את המבנה התחתון של המזבח, ובנו במקומו מזבח תחתון מאבנים במקום החניה הבא.

לפיכך בשעת המסעות ארבעה לוים בגובה שבע אמות, נשאו במוטות רק את הציפויים המפורקים (כדרך עמידתם) של ארבעת דפנות החלק התחתון, אשר הם היו באורך חמש אמות ובגובה שבע אמות, ובעובי 2 מ"מ, ובמשקל של 755 ק"ג בלבד. בעת הנסיעה הונחו שתי הדפנות הפנימיות (אשר הן היו ללא טבעות) על מוטות הנשיאה החיצוניים, אשר הם היו בשני הדפנות החיצוניות (עם הבדים), באמצעות תלייתם ע"ג בדים מכופפים, אשר הם הושחלו דרך ארבעת דפנות חורי רשת של המכבר, שהוא היה חלול. בנוסף לכך, עוד ארבעה לוים נשאו את החלק העליון של המזבח וכליו (במשקל 1380 ק"ג).

כמו כן, לדעת אבי אב"י זצ"ל, גם מפאת מימדיו (לדעת ר' יוסי) ומשקלו של הכבש, לא היה כבש קבוע למזבח העולה, אלא בכל מקום אשר בו הניחו את המזבח במסעות המדבר, היו בונים בדרומו כבש במידות הנ"ל, מקירות אבנים מקומיות בדפנות, וביניהם הניחו מילוי חול מהודק, ועל גבם נבנה משטח חלק לצורך עליה לגג המזבח ולירידה ממנו. בצד החיצוני של דפנות הכבש, חיברו את ריקועי הפחים מנחושת. כלומר, כאשר עם ישראל נסע, הם הניחו מאחוריהם את מבנה הכבש, ולאחר מכן הם בנו במקומו כבש אחר במקום החניה הבא. לפיכך התורה לא כתבה במפורש את ענין נשיאת הכבש.

נלענ"ד כי אף על פתרון זה, ניתן לומר את דבריו המלומדים של הרש"י: "לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תדרש, שנאמר: (ירמיה, כ"ג, כ"ט): "הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפצץ סלע", מתחלק לכמה ניצוצות" (רש"י- שמות, ו', ט').וכן הרש"י כתב ברוב צניעותו: "יש מדרשי אגדה רבים, וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה ובשאר מדרשות, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (רש"י- בראשית, ג', ח').